ליסטר ואח' נ' שבתאי רפאל בע"מ

פסק דין

1.עפ"י הסכמת באי כח המערערים מיום 23.7.12 והסכמת ב"כ המשיבה מיום 24.7.12, בימ"ש נותן הכרעתו על סמך טיעוני באי כח הצדדים כפי שהובאו בכתבי בי דין על נספחיהם וללא קיום דיון.

2.אין מחלוקת עובדתית כי בקשתו הראשונה של החייב לביטול יציאתו מן הארץ היתה בתקופה שבין 10.3.12 לבין 17.3.12. ביום 29.5.12, ביקש החייב לשחרר את הערבים מאחר וחזר לארץ ביום 24.3.12.

בהחלטה מיום 29.5.12, קבעה כב' הרשמת כדלקמן:

..."היה על החייב להתייצב בשלכת ההוצל"פ בתאריך 17.3.12, משלא עשה כן הבקשה נדחית".

בבקשה חוזרת של הערבים עצמם לביטול עיכוב יציאתם, הפנתה כב' הרשמת כלנית שפירא ברגמן להחלטה מיום 29.5.12 ללא נימוק נוסף, על כך עומד ערעור זה.

3.אין אף מחלוקת בין הצדדים, כי בסופו של יום יצא החייב מהארץ ביום 17.3.12 במקום 10.3.12, וחזר ביום 24.3.12 במקום 17.3.12. סה"כ ימי השהיה בחו"ל היו זהים, משך של 7 ימים, אלא שהמועד זז בשבוע. אין מחלוקת כי החייב לא התייצב מייד עם חזרתו בלשכת הוצל"פ, אלא רק משביקשו הערבים לבטל את עיכוב יציאתם במאי 2012 (למועד יציאתו וחזרתו מן הארץ של החייב, ראה העתק דרכונו נספח ד' לערעור).

4.המחלוקת שנותרה בין הצדדים לאחר שב"כ המשיבה הסכים כי עיכוב יציאת הערבים תבוטל, היא בשאלה האם נותרו המערערים ערבים לחוב החייב, מחמת העובדה כי הנתבע לא שב לארץ במועד שנקבע לשם כך ע"י כב' הרשמת. ראה סעיף 1 (א) לתגובה מרוכזת של ב"כ המשיבה.

5.כב' הרשמת דבי ענת קבעה בהחלטה מיום 2.1.12, כי ביטול עיכוב היציאה של החייב מותנה בהפקדת סך של 3,000 ₪ ע"ח החוב והמצאת 3 ערבים. כמו כן, נקבע כי העיכוב יבוטל באופן זמני לפרק זמן של 7 ימים!

נקבע בסעיף 3 להחלטה כדלקמן:

"על החייב לשוב לארץ, לחדש את צו עיכוב היציאה ולהתייצב במזכירות ההוצל"פ עד ולא יאוחר מיום 17.3.12, שאם לא כן ימומשו הערבויות".

6.ב-1.3.12, מייד ובסמוך להחלטת כב' הרשמת מיום 21.2.12, הודיע החייב לכב' הרשמת כי הפקיד את הסכום הנדרש, וכי יציאתו לחו"ל נדחתה בשבוע היינו מיום 17.3.12 במקום 10.3.12. לא ראיתי כל החלטה הדוחה הודעה זו, ואכן מזכירות הוצל"פ ביטלה את עיכוב היציאה למועד הנדחה. עפ"י אישור דרכון החייב, אין ספק כי החייב עמד בהחלטת כב' הרשמת ככתבה וכלשונה. יציאה מהארץ ל-7 ימים בלבד! מאחר והחייב הודיע מראש כי נסיעתו נדחתה בשבוע, ואכן קיבל ממזכירות הוצל"פ את הביטול הנדרש עפ"י המועד הנדחה. ומאחר והחייב לא שהה בחו"ל יותר מ-7 ימים, אני סבורה כי הוא מילא אחר החלטת כב' הרשמת ולא עשה דין לעצמו לעניין מועדי כניסה ויציאה.

7.לכאורה עפ"י המחלוקת אותה הגדיר ב"כ המשיבה בסעיף 1 (א) לתגובתו, איננה ברת מחלוקת היא, שכן החייב שב לארץ לאחר 7 ימים בדיוק כפי שהתאפשר לו. אף טעתה כב' הרשמת ברגמן שפירא בהחלטתה מיום 29.5.12, בה קבעה כי על החייב היה להתייצב בלשכת הוצל"פ ביום 17.3.12 בהתעלמה מהודעתו של החייב מיום 1.3.12, הודעה לגביה לא קיבל כל החלטה האוסרת את שינוי המועד, ולא בכדי. שכן אין כל רבותא בהזזת המועד בשבוע.

8.המחלוקת אם כן היא בשאלה, אם יש להותיר את ערבות הערבים בעינה שעה שהחייב לא התייצב בלשכת הוצל"פ מייד עם שובו? לחייב הסברים דחוקים לעניין אי התייצבות במועד, היסח הדעת, טעות בתום לב וכדומה. אין טענה כי החייב יצא שוב את הארץ, ממילא היה מעוכב בהיותו בהליכי פשט"ר על פי טענת הערבים בבקשתם מיום 6.6.12 (נספח ו') ולא נגרם כל נזק לזוכה בתיק ההוצל"פ. אין מדובר בחייב חמקן שניסה לחמוק מחובותיו ע"י אי חזרה במועד, אלא באי התייצבות בלשכה עם דרכונו כנדרש במועד.

9.ערבותם של הערבים מעמדם מיוחד ואיינו ככל ערב אחר, הערבות לא באה אלא להבטיח חזרתו של החייב לארץ בלבד. כך קובע סעיף 5 לכתב הערבות הסטנדרטי כי הערבות תמומש ככל שהחייב לא ישוב ארצה במועד שייקבע. סעיף 8 אליו מפנה ב"כ המשיבה, גם הוא מתייחס למועד חזרת החייב לארץ ולא למועד התייצבות בלשכת הוצל"פ. מועד זה נקבע בהחלטת כב' הרשמת דבי בלבד בסעיף 3 להחלטה מיום 21.2.12, מועד זה שלא נקבע בכתב הערבות נתון לשינוי עפ"י שקול דעת כב' הרשמת.

10.נוכח מעמדה המיוחד של הערבות (ראה לעניין זה ע"א 8034/95 פד"י נב' (4) 97 מאור נ' לאה ג'ון), היה מקום על כב' הרשמת להפעיל שקול דעתה ולאזן בין זכות הערבים לחרות וזכותם להגן על קניינם מול זכותו של הזוכה לממש את הערבות. החלטתה של כב' הרשמת נשוא הערעור איננה מנומקת, ולפיכך לא ניתן לדעת מה היו השיקולים שהניעו אותה מלשנות את מועד ההתייצבות בלשכת ההוצל"פ. צודק ב"כ המערערים כי רק מטעם זה של העדר נימוקים היה מקום לקבל את הערעור.

11.נוכח האמור לעיל, אני סבורה כי לא נגרם כל נזק לזוכה באי התייצבות החייב בלשכת הוצל"פ מייד עם חזרתו, אלא כחודשיים לאחר מכן. החייב יצא ל-7 ימים בדיוק כפי שנקבע ובמועד המעודכן כפי שעדכן את כב' הרשמת עפ"י בקשתו מיום 1.3.12. אי התייצבות במועד לא מעלה ולא מורידה, שכן לא החייב ולא הערבים יצאו את הארץ בתקופה זו.

12.אני מקבלת את הערעור במלואו, וקובעת כי החלטת כב' הרשמת מבוטלת. ערבותם של הערבים וכל ההגבלות עליהם מבוטלים!

13.באשר להוצאות ההליך – מאחר ותסבוכת זו לא ארעה אלא בשל מחדלו וחוסר תשומת לבו של החייב באי עמידה במועד שנקבע לעניין התייצבות בלשכה עם דרכונו, אינני סבורה כי יש מקום לפסוק הוצאות כנגד הזוכה, ומי שחייב לפצות המערערים בגין הוצאותיהם איננו אלא החייב עצמו בלבד.

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים.